?

Log in

urva_parah
05 October 2013 @ 08:49 pm
רש"י על פרשת נח, בהתייחסו ל"אלה תולדות נח - נח איש צדיק היה בדורותיו", ציין שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים. היהודי הקדוש מפשיסחא הוסיף לכך הסבר כי אל לו לאדם לטעון כי כל עמלו למען צדקת בניו, אלא לדאוג שגם הוא בעצמו יהיה בעל מעשים טובים. לשם כך צייר תאור סרקסטי על דורות של דורות שכל אחד דואג רק לעתיד ולא להווה. והוסיף כהערה : כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו שכל הדורות עמלו בשבילו.

הערה זאת עלתה בי פתאום בתפילת מוסף שבת ראש חודש. בברכת "אתה יצרת" אנו מודים כי אין אנו יכולים להקריב קורבנות "לפי שחטאנו אנחנו ואבותינו". החל ממחר נאמר זאת גם בתחנון : "אנחנו ואבותינו חטאנו". אנחנו לפני אבותינו. גם מסיבה פשוטה - ירידת הדורות הכללית מביאה לחטאים גדולים יותר. אך גם מסיבה יותר שורשית : לכל מעשה יש הרבה שורשים. מי שאמר והיה העולם יודע להעריך עד כדי שחק מאזניים מה היו כל הסיבות. איפה החלק של מי שביצע, איפה השפעות הסביבה ומה נובע ממה שלמד ממעשי אבותיו. ובמעשי אבותיו - ממה נובעים ונבעו כל מעשיהם ואיפה כאן השפיעו אבותיהם, וכן הלאה עד תחילת תולדות האדם. כאשר אנו עושים מעשה הוא משפיע על חשבון המעשים של כולם, גם אלה שכבר עברו לעולם האמת. לכן מכיוון שאנחנו חטאנו, פתאום מתברר שגם אבותינו חטאו. התקווה היחידה היא שגם להיפך.

ובככל אופן, בחזרה להערתו של רבי יעקב יצחק מפשיסחא - בעצם אנחנו אותו הבן שכל הדורות כולם עמלו בשבילו והוא שקובע האם הם בכלל צדיקים. ראוי לשמו ? מכיוון שבית המקדש לא נבנה עדיין כנראה שעוד לא. וכל עוד לא נבנה אנו ממשיכים להחריב את המקדש הראשון והשני. אבל אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואחכה לו בכל יום שיבוא. יתכן שמעשה אחד יכול להפוך את כל הדורות לצדיקים גמורים.
 
 
Current Mood: tiredtired
Current Music: אחות קטנה
 
 
urva_parah
25 May 2013 @ 10:20 pm
פרשת בהעלותך מספרת על אלדד ומידד שהתנבאו במחנה, על תגובות יהושוע הדורש לכלאם ומשה שמונע זאת ואומר שהלואי וכל העם יהיו נביאים. המדרש מציין כמה אפשרויות לתוכן אותה נבואה, והמפורסם ביותר מובא גם ברש"י לפרשה - "משה מת יהושוע מכניס את ישראל לארץ". פירוש זה אכן יוצר הסבר מאוד טבעי להתנהגות שני המנהיגים, ואף הסבר לחששות ותפילות משה בפרשת המרגלים. ועם זאת, הוא מעורר גם קושי - כיצד יכולה להיאמר נבואה שכזאת לפני שמשה נכשל במי מריבה ולפני שעם ישראל נכשל בשמיעת עצת מרגלים ? הרי אנו יודעים כי התוכנית האלוהית אמרה שבני אותו הדור יכולים להכנס לארץ ומשה איתם.
התעלומה תיפתר אם נאמר שנקבע שמשה ימות בטרם יסתיים כיבוש הארץ, עוד לפני עיניין המרגלים. אולם שוב נשאלת השאלה - איפה ומדוע נקבע כך.
אולי ניתם לתת לכך תשובה מסוימת מפשט הפסוקים. לפני שאלדד ומידד קיבלו רוח נבואה באה הבקשה של משה על הקלה מתלונות העם. וכך הוא שואל "האנוכי הריתי, את כל-העם הזה--אם-אנוכי, ילדתיהו:  כי-תאמר אליי שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את-היונק, על האדמה, אשר נשבעת לאבותיו". נשים לב למילים המודגשות - אין כאן התיחסות לקשיי הדרך אלא דוקא לסופה. משה צופה שלשאת את העם אחרי כיבוש הארץ יהיה דבר שמעבר לכוחותיו. ומכאן גם באה תשובתו של הקב"ה - שבעים זקנים מקבלים מרוח הנבואה של משה ואילו יהושוע מקבל את ייעודו בכיבוש הארץ.
 
 
Current Mood: awake
 
 
urva_parah
פרשת השבוע מציינת את האיסור המפורסם "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".
רש"י מציין שהן מנהגי מצריים והן מנהגי כנען היו הגרועים במנהגים.
הרמב"ן מרחיב ומזכיר את המדרש שאלה ואלה היו שטופים בעריות.
ראב"ע מסביר שהתועבות נעשו להם לחוק - לאמור דבר שאפילו הסבר אין לו.

אלה שאחרי שהבנו את מהות הפסוק עדיין אפשר לשאול מה בין אלה לאלה.
ועוד תתעצם השאלה מדוע לאחר חטא העגל העלה משה שאם לא יכבשו בנ"י את ארץ כנען יתחלל שם שמיים ויגידו שהקב"ה לא היה מסוגל להביא להם את הארץ שהבטיח. איך יגידו כך אחרי שהאימפריה הגדולה של הימים ההם, שאף לפרקים שלטה בכנען, נשברה בתהליך יצירת מצריים ?

נראה לי שתשובה לכך אפשר למצוא בפירושו של רבי יהושוע העשיל מאפטא, ה"אוהב ישראל", לתחילת פרשת קדושים. באחד הניתוחים של הציווי
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" הוא מתיחס לנבואת ישעיהו - "וַיִּגְבַּה יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה". יש להבדיל בין דרך הרוממות של הקב"ה שנעשית ע"י שיפוט ועונש לרשעים, להתקדשות שנעשית ע"י צמצום וצדקה. וכך גם אנו מצווים לזכור שנשמתינו מקורה בחלק האלוהי ומאידך לדעת להצטמצם כמו הבורא יתברך.

והנה, אף שמכלל הפרשנים ידוע שאין הבדל בין מעשי מצריים למעשי כנען, אולי אפשר להגיד שיש הבדל במניעים להם. המצרים באינספור מקומות במדרש מצטיירים כזחוחים ויהירים. מהדהת לדורות אמירת פרעה "מי ה'". בני כנען לעומתם באים ממידה של שפלות. לכן מידת הדין לא יכלה לשלוט בהם. שהרי בהתאם לכלל מידה כנגד מידה תתבצע מולם מידת הצדקה. אולם למעשה השפלות היתה רק דרך להתיר לעצמם את חוקי הזימה וכך הגיעו למעשה לאותם המנהגים השפלים של מצריים.
וכדי לא להגיע לא לאלה ולא לאלה נתן לנו האוהב ישראל גם כלים - דביקות בה' וזיכוך חלק האלוה בנשמה - וכך לא נגיע לשפלות כנען; ענוה וצמצום כמעשיו של הבורא - וכך לא נגיע ליהירות מצריים.
"
 
 
Current Music: אנא בכח
 
 
urva_parah
28 March 2013 @ 09:08 pm
פירוש הגר"א לדמות הבן החכם בהגדה הכה אותי בתדהמה.
הפירוש נשען על נסיון להבהיר את השאלה המפורסמת, כיצד גם החכם מוציא עצמו מהכלל ושואל "מה ... אשר ציווה השם אלוקינו אתכם". לשם כך הגאון מצייר את הציור הבא - יושבות להן שתי חבורות ואוכלות את הקרבן. זאת הקטנה - את קרבן הפסח. וזאת הגדולה את קורבן חגיגה, כדי לאכול אחריו את קרבן הפסח על השובע. והבן החכם, שיושב באחת החבורות לא מבין מדוע החבורה שליד אינה נוהגת כמוהו, ולכן שואל את החבורה ההיא לפשר השוני.
הפירוש מאפשר להגיד על השולחן מילים יפות על קבלת דרכים שונות בעבודת השם, ואפילו להסביר לילדים למה סבא וסבתא אוכלים אורז ואנחנו לא. אבל הוא פירוש שלא מתחבר עם דמותו ההסטורית של הגאון. איך ניתן לכתוב פירוש כזה ובמקביל להוציא חרם על החסידים ?
תשובה מניחה את הדעת לא מצאתי. אך ניתן בכל זאת להגיד משהו.
בפירושו של הגאון הילד הוא חכם, מכיוון שמבין שאינו יודע עדיין את כל ההלכות. לכן מנסה לברר את מה שנראה לו שונה. הגאון ידע שהוא יודע את ההלכות והחסידים לא יחדשו לו הלכה. לו היו חולקים עליו בהלכה, סביר שהיה מבקש ללמוד את דבריהם. אבל כל שינוי שאינו נובע מתוך ההלכה נראה לו כפסול מעיקרו. יחס כזה הביא לטרגדיה של פסילת השינוי. ונדמה לי שאותו היחס ממשיך עד ימינו, אף אצל תלמידי הבעל שם טוב, ומביא לקרע של גדולי הדור מציבורים שלמים.
 
 
Current Music: והיא שעמדה
 
 
urva_parah
22 June 2012 @ 01:28 pm
בפרשת קורח אותה נקרא השבת, עולה במלוא הדרה דמות אשתו של און בן-פלת. כזכור היא היצלתו ע"י שהשקתה אותו ביין ובעצמה ישבה בכניסה לאוהל כששערה פרוע. רשעי אותו דור לא רצו להביט באישה לא צנועה ולכן לא נכנסו לקרוא לו להמשך מחלוקת עם משה.
באור דמותה מעניין להביט בסיפור של קמחית, שראתה שבעה בנים משמשים בכהונה גדולה, עקב צניעותה המופלגת (עד שלא ראו קורות ביתה את קלעי שערה). קמחית מוצגת כדמות מופת בהרבה תשובות והטפות לצניעות. ועם זאת, נתבונן בתוצאה. כהן גדול מתחלף רק אם נטמא או נפטר. האותו דף מוזכר בנה ר' ישמעאל שפעמיים נטמא והוחלף ע"י אח אחר. אך עדיין מתברר שאותה קמחית ראתה כמה מבניה מתים. ואין תימא, שהרי ידוע שהכהנים לא היו מוציאים שנה תמימה, כי לא היו רעויים לכהונה. וידוע גם מדוע - לא מפני שלא עסקו בתורה. הם עסקו. אלא מפני שנאת חינם.
נדמה לי כי ניגוד זה מבליט עובדה חשובה ביחס למחלוקת. יראת שמיים מגוננת מפני עבירות רבות. אך לא עובדת למניעת מחלוקת. כי תמיד אפשר לחשוב שמדובר במחלוקת לשם שמיים. וכאן עולה התנאי שהציב ר' יונתן אייבשביץ שאמר שמחלוקת לשם שמיים מחייבת אהבה בין בעלי המחלוקת. מתוך אהבה יכלה אשת און בן-פלת לנהוג שלא בצניעות. כהני בית שני לא יכלו מרב הקפדותיהם. ומשם התלקחה אש שלא פסקה עד ימינו.
 
 
Current Mood: busy
Current Music: אשת חיל - מודז'יץ
 
 
 
urva_parah
17 October 2011 @ 10:01 am
ר' צדוק הכהן מלובלין, בראשית ביאורו על מסכת ברכות ב"צדקת הצדיק", מעמיד רעיון נפלא. הוא שואל, מדוע התורה לא אומרת בפשטות שהציווי לקרוא שמע הוא ביום ובלילה. במקום זה נאמר "ובשכבך ובקומך" מה שיגרום למחלוקת הנודעת בין הלל לשמאי, וידרוש דיון ועיון בזמנים המדויקים. תשובתו היא שהחיוב הוא לא חיוב היום אלא חיוב האדם. ומכאן נלמדים סוגי העבודה השונים.
על שחרית נאמר "בקומך" - דהיינו ברגע תחילת מעשה. כך גם כל ברכות המצוות - המברך עובר לעשייתן, והמשך עשיית המצווה מעיד על תחילתה ועשייה לשם שמיים.
לא כן קריאת שמע בלילה. הדרישה היא "בשוכבך" - כל זמן שאתה שוכב. הדרישה מתיחסת לא למצוות אלא לחיי היומיום. ומכיוון שמה שמתבצע אינו נראה כמצווה צריך שיהיה ניכר שנעשה לשם שמיים. מתוך הציווי "בכל דרכך דעהו".

בעיני מצוות הסוכה מדגימה באופן מדהים את הרעיון. אנו יכולים לברך "לישב בסוכה" רק על אכילה בה. אבל החיוב החמור הוא דוקא בשינה. אצל צדיקים גדולים ניכרת השאיפה לבורא העולם בכל מעשיהם. אצל יהודי פשוט זה לא כך. חוץ משבוע אחד בשנה שבו אנו מראים במשך כמה שעות מדי יום שאין בנו דבר חוץ מהרצון להתקרב אליו. שאפילו השינה שלנו היא חלק מקיום המצוות. בכל רגע ורגע.

מועדים לשמחה
 
 
Current Location: סוכה
Current Music: ושמחת בחגך
 
 
urva_parah
06 August 2011 @ 11:03 pm
סיפור המעפילים הוא בעיניי אחד האתגרים הקשים אמונית. בניגוד לכל מה שאנו רגילים הוא מהווה פתח להגיד שתשובה אינה מתקבלת ואינה מועילה.
הסיפור חוזר בפרשת דברים, ואולי מקבל זוית יותר מובנת.

סדר המאורעות בפרשה אינו כרונולוגי. הוא סדר התוכחה שבו כל דבר הוא סיבה להבא בתור. תחילת התוכחה די מפתיעה - המילה "איכה" תתיחס דוקא לצורך למנות שופטים. רש"י מסדר את העניין ומפרש שעצם זה שנזקקנו לכל כך הרבה משפטים, שמעל לכוחו של משה רבינו, הוא סיבה לתוכחה. ומכאן ברור ההקשר למרגלים : מי שאינו יכול לסמןך על רעהו בסופו של דבר לא יכול לסמוך על הקב"ה. שליחת המרגלים היא ביטוי לאותו חוסר אמון.
וכאן אנחנו מגיעים גם למעפילים. אומרת הגמרא, בבבא מציעא : "לא חרבה ירושלים אלא משום שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". באותו אופן גם המעפילים השיגו את כל מרכיבי התשובה - הכרה, וידוי, חרטה, קבלה לעתיד. אבל באופן בסיסי מדובר בדור טרחן שלא היה מוכן לנהוג לפנים משורת הדין, לפתור סכסוכים ללא פניה לשופט. וכך גם נהגו מהשמיים והתשובה לא התקבלה.

הפטרת חזון, שאותה קראנו השבת, שבת דברים, כמו בכל שבת דברים עד לבוא משיח צדקנו, מסתיימת בפסוק הבטחה. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אנו רואים שאכן במציאות ציון נפדתה אך שבי ציון עוד לא. אולי כי יש לנו יותר משפט מאשר הליכה לפנים משורת הדין
 
 
 
urva_parah
11 June 2011 @ 11:50 pm
השיר "עטור מצחך" של אברהם חלפי ויוני רכט, בביצועו המהמם של אריק איינשטיין, הוא הוא יצירה מאלפת.
לפני קצת יותר משנה גיליתי שהמנגינה מתאימה לשירת "לכה דודי" ואף ניסיתי זאת על באי בית הכנסת שהעלו אותי לש"ץ. אמנם, כמו בכל הזדמנות שבה אני מנסה לשיר, השומעים לא התלהבו. אבל זה דחף לחפש משמעות יותר מקודשת גם למילים.

יש ביהדות מסורת עתיקת יומין של דימוי לאישה. "לכה דודי" שהוזכר הוא דוגמא לדימוי כזה. ליתר דיוק, כפי שמציין הרב שטיינזלץ, לכמה דימויים השזורים זה בזה. אך על מה יכל לכתוב חלפי בסוף שנות החמישים ? יש בשיר ביטויים של אהבה בלתי מושגת ("למי שתהיהי לו", "אודות אחרים") ויש של סלידה מרעיון אהבת אח ולא אהבת בעל, ויש של בני זוג הנשואים עידן ועידנים, ויש גם נימות של בן הפונה לאמא. מהו המושא אם כן ? עם מי יש תסבוכת כזאת ?

הכל מאוד פשוטCollapse )

ככה זה - שירי אהבה ...







 

   
 
 
Current Mood: hopefulhopeful
Current Music: עטור מצחך
 
 
urva_parah
28 May 2011 @ 10:16 pm
המפקד הצבאי שמתבצע בפרשת במדבר הוא לכאורה עוד אחד משורה של מפקדים. אולם פרשננו, ובמיוחד אברבנל כבר עמדו על ייחודיות שלו הן בצורה והן בתוכן. הדעה הרווחת מדברת על מפקד שבהותו צבאי, מפקד של הקמת המחנה שהולך במדבר לארץ ישראל.
אחד הפרטים המיוחדים הוא שיטת מניה מיוחדת - בנוסף לספירה של כל שבט וסיכום התוצאה לעם, מתבצעת גם ספירה של כמות האנשים תחת כל דגל, בכל רוח.
נחבר לכך את פירוש רש"י המפורסם בעקבות המדרשים, שכל ספירה מבטאת את אהבת הקב"ה לעמו, לא רק כעם ואף לא כיחידים אלא גם כשייכים לשבט, דהיינו לתפקיד בעבודת ה'.
והנה, המניה בפרשתנו פתאום מצביעה שלא רק אדם עומד מול אלוהיו, ולא רק העם ואף לא רק השבט. גם כל דגל חשוב ואהוב אצל בורא עולם.
ידוע שחז"ל ייחסו לכל דגל כזה דרך בעבודה. לא רק תפקיד אלא מכלול שהופך לצורת חיים וצורת כיבוש.
לאמור שבמלחמות השם כל הדרכים חשובות ואהובות. ובתנאי שפניהם אל הקודש.
 
 
 
Current Music: לך ירושלים
 
 
urva_parah
29 January 2011 @ 10:13 pm
לע"נ יוחנן דוד בן דב

דיני עבד עברי הם תעלומה לא קטנה. חז"ל אמרו כי "קנה עבד עברי קנה אדון לעצמו"; הגר"א מפרש ש"שש שנים יעבוד" היא מצווה בפני עצמה, כדי שהאדון באמת יכריח את העבד לעבוד ולא סתם יתן לו את מזונו. קיימת אפשרות של העבד להישאר בגלל "אהבתי את אדוני" והתורה אף נדרשת להענישו על כך, וחז"ל שמים סייגים נוספים כדי שהאפשרות תהיה פחות ריאלית. ולכל אלה מצטרף ההיתר (ואולי אף חיוב) הלא ברור של העבד לחיות עם שפחה כנענית, שאדם בן חורין לוקה עליו.
הפירוש המקובל הוא שמטרת העבדות אינה עונש אלא שיקום. אולם הוא לא מסביר את כל עומק הדאגה, את היחס המצופה מהאדון, ובטח לא את השאר.

הדרשה המפורסמת של הרב כהנמן זצ"ל בפרשת משפטים יכולה מעט לסדר את העניין. כאשר מוסדות "בתי אבות", שקלטו ילדים ניצולי שואה, נקלעו למחסור חמור בציוד הרב עלה על הבימה לבקש מאנשי הקהילה שיתרמו למרות שאין להם. והסביר שכאשר התורה דורשת מאדון לתת את הכרית היחידה שיש בביתו לעבד העברי היא דואגת לאדון - כי איך זה האדון יוכל לישון כשיהודי שנמצא תחת אחריותו אין לו כרית. 
מבחינתי, מעבר לעוצמה של הדרשה, יש כאן הבחנה מדהימה. בסיפור העבד והאדון, העבד הופך למעין ילד. מכאן גם ההיתר שאין לאדם בוגר. מכאן דרישה מהאדון להיות אב לעבדו (ואגב, מדאורייתא האב אחראי לספק מזונות לבנו עד גיל שש). מכאן הדרישה מהאדון לכפות על העבד לעבוד - כדי להימנע מהנטיה של הורה לגדל ילד בחממה. מכאן הדרישה מהאדון לתת לעבד לחזור להיות בן חורין ותביעה מהעבד לנצל אפשרות לצאת. 

ומזה אפשר ללמוד הלכה למעשה לימינו - לדאוג לצרכי הילדים אבל כך שבכל זאת יגדלו להיות עצמאיים.
 
 
 
Current Music: Let my people go